<h1>כד הקמח לרבינו בחיי ערך פסח</h1>
<h2>דף ד.</h2>
חתימת עשר מכות היתה מכת בכורות, הוא שאמר משה: כה אמר ה' כחצות הלילה, הקב"ה אמר לו 'בחצות' שכך העידה התורה במעשה: ויהי בחצי הלילה, ומה שאמר משה 'כחצות' דרשו רבותינו ז"ל: כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. ויש לתמוה על המאמר הזה, כי בודאי האצטגנינים והחרטומים מן המכה השלישית ואילך שהודו על כרחם ואמרו: אצבע אלהים היא, לא נתראו לפני משה ולא באו בהיכל המלך, כי ראו במשה שהיה משיב כל חכמתם אחור ואם כן איך יתלו הטעות במשה עתה במכה העשירית ויאמרו: משה בדאי הוא, והם היודעים כי נאמנו כל דבריו בתשע מכות הקודמות, ולא נפל מכל דבריו ארצה, והנה המה חכמים מחוכמים וידעו כי כל מעשיו של משה היו מאת השי"ת כי כבר הודו בכך, ועוד כי אף אם יתלו הטעות במשה מה היה משה חושש להם שישנה על זה הלשון הנאמר לו מפי הגבורה. אבל מן הנראה כי עד המכה השלישית מכת הכנים היו החרטומים והאצטגנינים חזקים באמונתם, והיה הענין ודאי אצלם שאין מעשיו של משה מאת הקב"ה אלא בדרך חכמה ותחבולה, וכאשר באה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם והודו על נבואת משה ואמרו: אצבע אלהים היא, ומשם ואילך כשהיו רואין שהיו באות המכות כדבריו של משה תכף להתראה והיו מסתלקות בכח תפלתו בכל פעם ופעם, אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם, והיתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו. וכיון שנאמנו כל דבריו בכל המכות, והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ובפחזותם, וענין אמיתת נבואת משה הולך ומתחזק, לכך נתיירא משה במכה האחרונה הזאת שהיא חתימת כל המכות פן ימצאו האצטגנינים והחרטומים מקום לטעות בדבריו, כיון שלא מצאו עד עתה כן במכות הקודמות, כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים שלמפרע ויתחלל שם שמים, ועל כן היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון השי"ת פן יטעו ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש לזה במכה העשירית לפי שכל האותות הקודמות תלויות בה.
<h2>דף ד:</h2>
וכדי להודיע שהפרנסה ענין גדול ונורא, אמרו רז"ל: כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ושאלו בגמרא: מאי טעמא, אילימא משום דאית ביה אלפ"א בית"א, נימא אשרי תמימי דרך דאזיל בתמניא אפי, אלא משום דכתיב ביה מזוני, דכתיב: פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, נימא הלל הגדול דכתיב ביה: נותן לחם לכל בשר, אלא משום דאית ביה תרתי. למדנו מזה שאלמלא שיש בו זכרון מזונות בפסוק: פותח את ידך, יותר טוב היה לומר: אשרי תמימי דרך.
<h2>דף יז.</h2>
גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא, כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים, וכן נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'. ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצר הרע, והאדם חייב להגביר יצר טוב על יצר הרע, וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות, וזהו עיקר הפירוש בפסוק: יודע צדיק נפש בהמתו, כלומר נפש הבהמית שלו כי הצדיק משבר ומכניע אותה, מלשון: ויודע בהם אנשי סכות, וכן: וגבוה ממרחק יידע. והנה לשון חמץ, מלשון: כי יתחמץ לבבי, כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ', כענין שאמרו בכורש: כאן קודם שהחמיץ, כאן לאחר שהחמיץ, וכן היין הנפסד נקרא 'חומץ', וכן אמרו בפירוש: גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה, כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור.
כי כאשר ישתדל האדם ויטרח במעשה הסוכה עם חמשת חושיו ויעשה תכונתה וציורה בדבר גופני, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ואחר כך יכנס לפנים בחלל הסוכה להיות צל על ראשו, הנה זה רמז ודוגמא להשתדלות האדם וטרחו בעולם הזה במעשה המצות עם חמשת חושיו ואחר כך יירש חיי העולם הבא בעשר ספירות להיות האור הבהיר הנקרא 'עטרה' חופף וסוכך על ראשו, כמאמר רז"ל: ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כי לא יתכן לו לאדם לירש העולם הבא אם לא יטרח בו בעוה"ז, וזהו שאמרו ז"ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח מהיכן אוכל. ואם כן כל המקיים מצות סוכה ונכנס בה ועיניו אל הסכך העשוי לצל, ומסכים בדעתו כי הקב"ה צלן של ישראל והוא המגין עליהם כצל המגין מפני החמה, הוא שכתוב: ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, וכתיב: בצלו חמדתי וישבתי, וזהו שאמרו: ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. ואמרו במדרש שיר השירים רבה: ונסו הצללים, אלו שרי אומות העולם, כי הכח המנהיג את האומות נקרא 'צל'.
